Dessert

Eating is a big Avoda. The primordial sin which all of history existed in order to fix was the sin of eating. The Chazon Ish famously called אכילת תענוג a ראשון לטומאה, אב הטומאה and אבי אבות הטומאה all in one shot.

קובץ אגרות ח"א כ': ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות הטומאה בטומאת הנפש של מלוי התאוה באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה. דבר זה הוא מן השפלים מאד מעכבים את הלימוד. 

EATING is life saving. Eating PURELY for the sake of pleasure of it is a respectable fulfillment of ולא תתורו. If you have a Jewish mother [....] she probably didn't tell you this and didn't know herself. But that is a fact ואכמ"ל. 

Dessert is doubly harmful - to body and soul. It is almost always very unhealthy for the body, filled with sugar, chemicals and other poisons. And unhealthy to soul b/c by dessert you are already stuffed. So it is pure eating for pleasure.  

If one can be מכוון that his dessert is לכבוד שבת קודש then maybe it has a place for an עובד השם. 

When I was a child, if my memory serves me correctly, we had one dessert at the Shabbos meal [usually delicious seven layer cake from the Gertels bakery on the Lower East Side]. Today people bring out so many desserts at the Shabbos meal it looks like a Viennese table at a wedding. A whole array of cookies, cakes, candies etc. I was recently at someone's house and was trying to figure out the mini-fortune dessert cost them. And for what? To make us less healthy and fatter than we already are??? Give the money to someone in need to buy real food!!:-)!!     

But so is our culture: Forever searching for way to get more and more physical pleasure. Last years vacation spot is no longer interesting - we have to go somewhere else. Last years clothing not interesting - we need new. Last years car - ditto. And last week's menu much of the same. We *need* variety.

A person filled with ruchniyus not only doesn't overly imbibe, but more - it doesn't even interest him. He also seeks out pleasure - the pleasure of להתענג על השם. 

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק [משלי כ"ז-ז].

ביאור הגר”א שם (פירוש שני):

נפש שבעה כאשר ימלא האדם תאות נפשו אז הוא תבוס נופת שאינו חפץ בתורה אבל נפש רעבה שאינו ממלא תאותו אלא מסגף עצמו ומרעיב א”ע כל מר כל היגיעות והמרירות יהיה לו מתוק וחביב מאוד כי יגיע וישיג מתיקת התורה.

לא נהניתי אפילו באצבע קטנה - דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי: [תוספות כתובות קד-א]

רוח התשובה בעולם

רוּחַ הַתְּשׁוּבָה מְרַחֵף בָּעוֹלָם וְהוּא נוֹתֵן לוֹ אֶת עִקַּר צִבְיוֹנוֹ וּדְחִיפַת הִתְפַּתְּחוּתוֹ, וּבְרֵיחַ בְּשָׂמָיו הוּא מְעַדֵּן אוֹתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ אֶת כָּל כִּשְׁרוֹן יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ.

בתחילת פרשת הבריאה נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). המים מקבלים את צורתם לפי הכלי אליו מוזגים אותם, וכך אפשר לעצבם בכל צורה. על כן, משמעות הריחוף של רוח אלוהים מעל המים, היא עיצוב הבריאה באופן מסוים. וכרוח אלוהים כך גם רוּחַ הַתְּשׁוּבָה, היא אינה חלק מהעולם כפי ששאר הבריות הן חלק מהעולם, אלא קדמה לעולם (פסחים נד, א) ומעצבת אותו, נותנת לו צורה מסוימת, כפי שעושה רוח אלוהים. משמעות השם 'אלוהים' היא "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), לא צירוף של כוחות שונים, אלא שורשם ומקורם. לו נתונה היכולת לתת לבריות השונות תכונות ויכולות שונות. כך גם התשובה – היא מעצבת את כוחות המציאות וחומרי הגלם שבעולם, ומחלקת אותם לטוב ורע, מצוה ועבירה. בכך שאדם בוחר להשתמש בכוחותיו באופן ראוי וטוב, הוא מוציא אותם מסתמיותם ומרומם את העולם.

לאורך תולדות האנושות, התפיסה הרווחת הייתה שהעולם הוא סטטי, שיש מחזוריות קבועה במציאות שאינה משתנה. אולם תפיסה זו נבעה מכך שהאדם לא היה מסוגל להקיף בדעתו פרקי זמן היסטוריים משמעותיים, וככל שהאנושות מתפתחת והאדם לומד להביט למרחקים גדולים, לרדת לעומק שכבות התרבות, הוא תופס עד כמה השינויים גדולים ומרובים. מושג ההתפתחות הפך למרכזי בתחומי החיים השונים, במדעי הטבע, ברוח ובחברה, ביחס לתרבות ולאומנות, למשטר ולחוק. אך מציאות זו התקבלה כעובדה, ושורשה של ההתפתחות לא נחשף. כאן הרב קוק אומר ששורשה של ההתפתחות הוא ברוח אלוהים, כיסוד מאפיין של העולם מאז בריאתו.

כיוון שהעיצוב הבסיסי של העולם כבר נעשה בששת ימי בראשית, רוח התשובה כעת מְרַחֵף בָּעוֹלָם ולא על פני העולם, מעצב אותו מתוכו, ובכך נוֹתֵן לוֹ אֶת עִקַּר צִבְיוֹנוֹ, את אופיו ודמותו היסודיים – התנועתיות ונטיית ההשתנות שיש בעולם, וּדְחִיפַת הִתְפַּתְּחוּתוֹ, הכיוון לנטיית ההשתנות, שלא תהיה כָּאוס סתמי אלא בתנועה כלפי מעלה, התפתחות של החומר הגולמי מצורה אחת לצורה טובה ממנה. כמו הורים שמולידים ילד בצביונם, עם קוד גנטי מסוים, תכונות ומראה מולד שהורישו לו, אך בזה לא מסתיים הקשר; הם ממשיכים להעניק לו את צרכיו הבסיסיים, אהבה וחום, ידע וחינוך, כדי שיוכל לעצב את דרכו בחיים.

תכונה זו קיימת גם באדם – האדם לעולם אינו חדל מלשאוף לעוד הישג ולהרחיב את גבולו, "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה פ"א). על כן זהו גם עִקַּר צִבְיוֹנוֹ של האדם, לעומת שאר היצורים במציאות שרק מסתגלים אליה ללא שאיפת שכלול. אמנם גם אצל בעלי החיים ישנה התפתחות מסוימת, אך היא אינה עיקר הצביון שלהם, היא אינה נובעת מפנימיותם.

וּבְרֵיחַ בְּשָׂמָיו הוּא מְעַדֵּן אוֹתוֹ. לרוח התשובה יש גם ריח, כפי שכל רוח מוליך עמו ריחות שונים ממקום למקום. הריח שנושא איתו רוח התשובה הוא ריח גן עדן, לכן רוח התשובה מְעַדֵּן את העולם, מקרב אותו לגן עדן – אל המציאות המקורית שאליה עליו לשוב. עדינות נכונה נובעת מהבחנה מדויקת, רגישוּת ואמות מידה מוסריות גבוהות. רוח התשובה עושה את העולם יותר מדויק ומוסרי, וכך הוא מתעדן ומתקרב לגן עדן. וְנוֹתֵן לוֹ אֶת כָּל כִּשְׁרוֹן יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ. כישרון הוא מוכנוּת, כמו מזון שפסקו שהוא כשר, ועל כן הוא מוכן לאכילה. רוח התשובה מכשיר את העולם ועושה אותו מוכן יותר ויותר למצבו היפה האידאלי, מתקן ומפחית את הגסות והכיעור שיש בו.

את אופן המבט על המציאות ניתן לחלק לשתי זוויות: המדעית והאומנותית. המדען בוחן את הערכים הפיזיקליים והביולוגיים השונים של האובייקטים שלפניו, וממילא גם את ההבדלים שבין האנרגיה הפוטנציאלית האצורה בהם להופעתה בפועל. האומן לעומת זאת, רואה באותם האובייקטים שירה, לחן או התרחשות של עלילה, שמיים זרועי כוכבים נראים בעיניו כתמונה נפלאה של הרמוניה מאושרת, סיפור המתפרס על פני זמנים ומקומות שונים. מצד ההכרח הפיזי שבחיים, אדם זקוק למדע כדי לבסס את קיומו ורווחתו, אך עם זאת, הוא אינו יכול להתעלם מההתפעלות הטבעית שיש לו למראה נוף מסוים, מתחושת רוממות שנוצרת כאשר מביטים בפלאי הטבע. לעיתים מבטים אלה מתאחדים יחד, כאשר התיאור המדעי של המציאות מביא את האומן שראה עד כה רק הרמוניה יציבה, לראות גם את המתח הדרמטי שבהוויה, את הניגודים היוצרים התנגשויות, שבירות וחילוקים. או־אז האומן מתפעל לא רק מהתמונה, אלא גם מפעולתם של הכוחות האדירים, שהתוודע לקיומם בזכות המדע. המשפט הראשון בפסקה מתייחס למבט המדעי־אובייקטיבי על המציאות. על כן מוזכרת בו רוּחַ, אחד מיסודות הטבע שאחראי לעיצובו הפיזי – הרוח מעבירה עננים ממקום למקום, מעצבת את פני הקרקע, הדיונות וההרים, יוצרת גלים בים ומפזרת את זרעי הצמחים. במשפט השני לעומת זאת, אותה רוח הופכת לרֵיחַ, לעניין סובייקטיבי – מבטו של האומן על המציאות. כאשר גורש האדם מגן עדן החלה קללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), החיים נעשו מלאי הכרחים. האדם מוגבל ולשם קיומו הפיזי הוא נאלץ לעשות דברים רבים שלא היה עושה אם לא היה מוכרח. אולם ישנו חוש שאינו משועבד להכרח, שבניגוד לכל שאר החושים, אינו מוזכר בחטא אדם הראשון – חוש הריח. כל החושים נפגעו בגלל החטא, מלבד הריח. מבחינה מסוימת הריח הוא מותרות עבור האדם, הוא מוסיף יופי והדר, ואינו הכרחי כמו שאר החושים: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו – הוי אומר זה הריח" (ברכות מג, ב). כל המציאות היא השתקפות של גן־עדן בו היה אדם הראשון קודם חטאו, והאומן, בעל הראייה הכוללת, השירית, יכול במידה מסוימת לראות בתוך העולם את גן־עדן, את האידאליות שמעבר למציאות הנוכחית. אותה ראייה מעדנת את העולם, מקרבת אותו אל מציאותו המקורית שקיימת בגן־עדן. היו שאמרו כי היופי יציל את העולם,[68] באמירה זו יש נקודה של אמת – היופי משכיח מן האדם את הצער וזעת האפיים, ההכרח והגבוליות שבחייו. זהו ריח הבשמים שנותן רוח התשובה מראשית העולם ותכליתו – גן־עדן, ומאפשר לנו לחבור אליו דרך מושגי היופי וההדר.

בכך הרב קוק מציג תפיסה כוללת ומאוזנת של תכונות המוצגות פעמים רבות כנטיות נוגדות – האתיקה והאסתטיקה, המוסר והיופי. לעיתים נדמה שצריך לוותר על האחת למען האחרת, ולא היא. כמובן, יש מקרים שאין ברירה אלא לבחור באחת הדרכים, אך בתפיסת העולם האחדותית, כמכלול שלם, האסתטיקה מביעה את האתיקה והן תואמות זו לזו. לעדינות יש גם משמעות אסתטית וגם משמעות אֶתית, ולכן היא מקשרת בין צדדים אלה. "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א), ומשום כך גם במראה חיצוני שלא נחשב יפה על פי המקובל, אם יש עדינות מוסרית, היא לעיתים מקרינה כלפי חוץ ומייפה הכל.

[68] כך כתב באחת מיצירותיו הסופר פיודור דוסטוייבסקי, ה'תקפ"א-ה'תרמ"א (1821-1881). רוסיה. מגדולי הסופרים של העת החדשה.

הכרח התשובה

הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי־אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפַּתְּחוּת הָאֲמִתִּית הַשְּׁלֵמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ. [עי' פחד יצחק יום כיפורים מאמר ו'] 

תשובה תלויה בבחירה חופשית. אדם שהוכרח על ידי גורמים חיצוניים לעשות מעשים טובים, אינו באותה מעלה של אדם שעשה מעשים אלו ברצונו שלו. רק אדם שבחר מרצונו החופשי לשנות את רצונותיו ומעשיו, יכול לזכות בכינוי "בעל תשובה". כיוון שכך, קביעתו של הרב קוק כי הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, נראית במבט ראשון כפרדוקסלית, שהרי אי אפשר להכריח אדם לעשות תשובה, מאחר והיא מעשה בחירי. בפסקה זו הרב קוק מציג מערכת יחסים שונה בין בחירה חופשית לבין הכרח, שמיישבת את הפרדוקס: ההתפתחות.

אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי־אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, העולם אינו סטטי, אינו הוויה שלמה ומוגמרת, אלא התהוות מתמדת. התפתחות שאינה פוסקת, התעלות ללא גבול, היא המציאות הבסיסית של העולם. זאת מכיוון שמקורו של העולם המוגבל הוא בלתי־מוגבל – האינסוף האלוהי; על כן, בָּעולם שתמיד שואף לשוב למקורו, ישנה תנועה מתמדת של השתלמות, תשובה של התעלות לעבר השלמות האלוהית. התעלות זו באה לידי ביטוי בכל התחומים. בעבר, אנשים רבים לא יצאו כל חייהם מהכפר שבו נולדו, וכיום האדם מגיע לירח. כאשר ישנה התפתחות, כל שלב חדש מזַמן אפשרויות בחירה שונות. כיצד יתפתח העולם ובאיזה אופן – כאן נכנס ממד הבחירה, האדם ברצונו מעצב את אופייה של התפתחות העולם. הוא הבוחר אם לקחת חלק בהתפתחות על ידי תשובתו, או להניח לעולם לשוב בתשובה ללא מאמציו, ולהתפתח בדרכים אחרות, פחות חיוביות.[67]

מבחינה פיזיקלית, חוק האנטרופיה הוא הדומיננטי בעולם: החומר שואף לאי־סדר ולמיצוי האנרגיה הפוטנציאלית שלו. אך בעולם האנושי הדברים אינם כך, יש גם מציאות ברורה של תוספת ולאו דווקא התנוונות. לכן אמרו חז"ל שדווקא עמי הארץ, שחיים רק בעולם הזה מתוך כניעה לחומר – "כל זמן שמזקינין, דעתן מיטרפת עליהן", כי חוק האנטרופיה הוא זה שפועל אצלם, ואילו "זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן" (משנה קינים ג, ו), המבט נעשה יותר ויותר בהיר וברור, השטחיות שיש בנעורים מתעמקת, הערפל מתבהר ואבק הנאיביות שוקע. אם היסוד האלוהי הוא השולט, יש התפתחות ברורה ותוספת ערכית.

בין אם יפעל האדם להתפתחות העולם ובין אם לא, הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. לכאורה אם העולם תמיד מתפתח, הוא לעולם לא יגיע לתשובה שלמה – לשלמות. מגיעים להישגים יפים, כובשים יעדים נשגבים, אך אם עדיין ישנה התקדמות ויש עוד מה לשפר, נדמה שאין זו תשובה שלמה. כאן הרב קוק מבאר שדווקא זו תשובה שלמה: אם היינו שואפים רק לשלמות המציאות, אז התנועה אכן הייתה אמורה להסתיים בסופו של דבר. אך התשובה במהותה איננה מצב מסוים ומוגדר, אלא תנועה מורכבת – מצד אחד היא תמיד קשורה למצב הנתון בו יש מה לתקן ולשכלל, ומצד שני היא תמיד קשורה לשלמות האלוהית שאינה גבולית, ולכן לא יכול להיות לה סיום. ההתעלות האינסופית היא עצמה השאיפה. מכאן שתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה זו ההתפתחות התמידית.

אמנם, באחרית הימים ההתפתחות תהיה מתוך מצב תקין וטוב, למצב עוד יותר טוב. התעלות העולם לתקופה זו, היא הַהִתְפַּתְּחוּת הָאֲמִתִּית הַשְּׁלֵמָה שמתוכה יתגלה אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה. אור של חיי תשובה איננו התשובה המוכרת לנו כיום, משום שכיום התשובה מצומצמת לתיקון הפגמים בלבד, להסיר מועקה פיזית, נפשית או רוחנית של אדם פרטי, או לתקן פגמים ועיוותים בהתנהלות החברה. ההתפתחות היא ממצב לא טוב, למצב פחות לא טוב, מתוך חולי וחסרון אל מצב בריא יותר. לכן באחרית הימים לא יהיה פחד מהמוות: כיום המוות מפחיד כי הוא נדמה כעצירה מוחלטת של המציאות, סוף שאין לו תקנה, אך כאשר יתגלה בעתיד אור חיי התשובה, כלומר – התעלות מטוב לטוב יותר, המוות ייתפס כשלב בלבד, כמַעֲבָר אל מציאות אחרת, משוכללת יותר. מצב נפשי כזה אפשרי רק כאשר ישנה הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, כאשר אין חטאים, מחלות או קשיים פיזיים ונפשיים שיש לתקן, וההתפתחות איננה רק תיקון המעוות, אלא תגבורת של טוב על גבי טוב, השתלמות מתוך שלמות. על גבי הבסיס הבריא והמתוקן, נעשה טוב יותר ויותר לאין קץ.

[67] סנהדרין צח, א: "רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בְּעִתַּהּ וכתיב אֲחִישֶׁנַּה, זכו – אֲחִישֶׁנַּה, לא זכו – בְּעִתַּהּ"; ועי' לעיל פרק ד' פסקה י"א.

Grow Your Business/ The Donkey Talks Once Again!

Your business is learning Torah [לעסוק" בדברי תורה"] keeping mitzvos and growing as a person. 

The greatest simcha is growing. "צמיחה=שמחה". We are happy when we get more money or purchase a house b/c we feel that we expanded. But those are only external and not US. The GREATEST expansion is that of the soul. Having a capacious and forever expanding soul and psyche is infinitely more fulfilling than having a capacious bank account. 

So I will give you and "insider trading" tip to help you get "rich" where it counts. And the best thing is you can start right now!!:-)!!

Learn אורות התשובה of מרן הרב זצ"ל. People like to promote videos "this will change your life" of which the common denominator is that they almost never do. [Today I saw a video touted as having Netanyahu admit the a genocide! It was "true". He admitted that the Turks carried out a genocide against Armenians over 100 years ago. So brave to admit that!]. But learning אורות התשובה and engaging in the process surely will. Much better with a Rebbi.... [somehow Hashem put words in the mouth of this donkey and we have many shiurim on the sefer available on line FOR FREE!!].

Rav Kook himself would learn his sefer [most certainly written with רוח הקודש] every Elul. 

בתוך עמי

באלול נוהגים ללמוד מהספר הקדוש 'תומר דבורה' שחיבר הרמ"ק, במידה הרביעית הוא מסביר:

(תומר דבורה פרק א ד) "הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא .. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. .. כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, .. וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה."

הקב"ה מתייחס אלינו בתור קרוביו, הוא דן אותנו בצורה מיוחדת כבני משפחה אבל זה תלוי בצורה שאנחנו מסתכלים על עצמנו, המדרגה האלוקית של עם ישראל יכולה להתגלות רק שהם מאוחדים.

זו הסגולה לצאת זכאי בדין לפי הזוהר:

(זוהר בראשית סט ע"ב) "רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שָׁרוּי בָּעוֹלָם, לֹא צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיִּזָּכֵר שְׁמוֹ לְמַעְלָה [לפני הקדוש ברוך הוא בעולם]. שֶׁהֲרֵי אִם נִזְכָּר שְׁמוֹ, נִזְכָּרִים [כל] חֲטָאָיו וְיָבוֹאוּ לְהַשְׁגִּיחַ בּוֹ. מִנַּיִן לָנוּ? מִשּׁוּנַמִּית. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהַקָּדוֹ1שׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם, וְאָז אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ? זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָז נִקְרָא מֶלֶךְ. מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁיִּזְכְּרוּ אוֹתִי וְיַשְׁגִּיחוּ בִי, אֶלָּא בְּתוֹךְ עַמִּי. מִי שֶׁמַּכְנִיס רֹאשׁוֹ בֵּין הָעָם [כלו], לֹא יַשְׁגִּיחוּ עָלָיו לָדוּן אוֹתוֹ לְרַע. מִשּׁוּם כָּךְ אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי."

האפשרות לצאת זכאי בדין לפני הקב"ה תלויה ברמת ההיכללות בכלל ישראל ולא הצגה של האדם הפרטי בפני עצמו, כי הערך העצמי של האדם יכול לבוא לידי ביטוי רק בהשתתפותו עם שאר אחיו.

כך הגמרא מבארת את מידת הרחמים של הקב"ה:

(ראש השנה יז ע"א-ע"ב) "לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשירים".

כותב הרב זצ"ל: (אורות התחיה כד) "אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד', שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כ"א חשק טמיר אחד להכלל כולו באוצר חיים זה, .. ההכרה הפנימית, שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים, בהווה ובנצח, היא תביא את תחית האומה למגמתה, היא ואך היא תקיץ את הקץ, שאליו אנו עורגים, ותתן לנו חוסן ישועות, והשרידים אשר ד' קורא, חסידי הדור, קדושי עליון, אין להם להסתכל בשום גרעון, בשום צד שלילי של כל נפש בישראל, הדבקה באיזה דבק בצור מחצבתה, כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית ברום גבהה ובעלוי קדושתה."

האישה השונמית לא מבקשת דברים לעצמה, היא מרגישה כעלה בתוך עץ גדול, רצונה הוא שישקו את השורשים, כל העץ יקבל מים וממילא גם העלה יגדל. כך האדם צריך להרגיש חלק מהכלל ולרצות בטובת הכלל.

הביטול לכלל ישראל לא מועך את האישיות הפרטית של האדם, ברגע שמבינים שחיי הפרט תלויים במצב הכללי של האומה אין סתירה בין ההעצמה האישית של האדם לבין הבניה הכללית של העם, יש זמנים בהם משקיעים בכלל ויש שמשקיעים בטובת הפרט.

The Psychology Of Mitzva Trampling

וְהָיָ֣ה ׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם.

והיה עקב תשמעון – את [אם] המצות הקלות שאדם דש בעקיביו תשמעון.

AND THE CONSEQUENCE WILL BE, IF YOU HEARKEN (The Hebrew text may be taken to signify if you will hear the heel, עקב) – If, even the lighter commands which a person usually tramples on with his heels (i.e. which a person is inclined to treat lightly), you will hearken to...

Why are there mitzvos that people take lightly and other that they take more seriously? Same G-d??!!! There are LOADS of people who would never dream of eating on Yom Kippur but are wantonly מחלל שבת. Others will never miss a minyan but have no issue being מבטל תורה or speaking לשון הרע. Why is that? Same G-d??!!! 

For almost all of us the only TRUE reality is ourselves. Everyone else just plays roles in the movie where we are the protaganist [main character]. That is why we are no longer in touch with most or all of our friends from first grade unless we happen to have been with them for the rest of elemntary and high school and often beyond. When we move from one community ro the next we will lose touch with most or all the people in our former community. They played their role in giving us a social structure and now the people of the new community accomplish that. Even with people with whom we shared a room growing up i.e. brothers or sisters, we will often have little to do with later in life and just invite them to smachos b/c they are family but on a day to day basis we are far apart. How close we are will depend solely on how much a personal need we have to be close. We are the main actors and everyone else either has a important part or [in the vast majority of cases] they are like the extras in the movie. They just serve as backgrounds for our personal journey. When we interact with others we never experience what they are experiencing but rather everything about them is filtered through our own personal experience. When we see a black person it might elicit warm feelings because it reminds us of a favorite athlete or negative feelings b/c we are innately racist [or had bad experiences with people of that color] or mixed feelings etc. etc. - it all has nothing to do with the other person [whom we don't even know] but our own subjective world. 

This is important to know b/c we learn that others judgments of us and the way they relate to us have faaaaarr more to do with them than with us. A TRULY great person loves, embraces and accepts every human being where they are. Most value judgments come from lacunas in our own souls and psyches. 

Hashem too is [להבדיל] sadly and unfortunately an actor in our personal drama. He is an important actor [like our parents] but not the center of existence [the reason we can easily move on when our parents die is that when we needed them as children we had them but as adults we can manage on our own so the loss is usually bearable]. That is reserved for ourselves.

This is not the way is SHOULD be but [as I see it] that is the way it is. So who is Hashem?? What is His nature? Which mitzvos matter more, which less?? The answer is that we decide. Everyone has their own narrative. Thus, we can "trample" certain mitzvos with our heels. והיה עקב תשמעון. We can be super careful about something which is but a minhag and at the same time be totally neglectful of a מצוה דאורייתא. Examples abound. 

The goal to make Hashem the main "protaganist"  - or better, the only True Existence [as per Rambam תחילת יסודי התורה] - and ourselves actors - or better extras [as per Sanhedrin 111b] - in the "drama" of bringing כבוד שמים.        

הדרך לגילוי עולמות חדשים

 נֶגֶד כָּל חֵלֶק שֶׁל כִּעוּר, שֶׁמִּסְתַּלֵּק מִנִּשְׁמַת הָאָדָם עַל יְדֵי הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה, מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ. כָּל הַעֲבָרַת חֵטְא דּוֹמָה לַהֲסָרַת דָּבָר הַחוֹצֵץ מֵעַל הָעַיִן הָרוֹאָה, וְאֹפֶק־רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם.

על פי רוב, חטא הוא שימוש לא נכון בתכונות וביכולות שיש לאדם. כאשר יש לאדם חולשה למשל, במצב אידאלי היא יכולה להתגלות כרגישות. אדם רגיש מתרכך כלפי דבר מסוים, בעוד שאחרים אינם מגיבים בצורה כזו. במצב פחות טוב, החולשה מונעת מן האדם לפעול בצורה טובה וליצור דברים ראויים, או שהיא מונעת ממנו להתגבר על נטייה למעשים שליליים. לכן הרב קוק מכנה את החטא כִּעוּר, כפי שמבחינה אומנותית מכערים יצירה כאשר מעוותים את הקווים הבסיסיים שלה. חטא הוא עיוות התכונות השונות של האדם, וכנגד זאת, תשובה היא יישור התכונות מחדש, החזרתם למצב הראוי והיפה.

נֶגֶד כָּל חֵלֶק שֶׁל כִּעוּר, שֶׁמִּסְתַּלֵּק מִנִּשְׁמַת הָאָדָם, כאשר אדם מתקן ביטוי מעוות של אחת מתכונותיו, עַל יְדֵי הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה, מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה. הסכמה זו הינה החלטה עקרונית להשתנות לטובה. לא מדובר בתיקון מעשי, תשובה בפועל, אלא בשינוי תפיסת המציאות והאישיות באופן כללי, שעל ידו ניתן להבין מדוע החטא הוא כיעור שצריך להתרחק ממנו, ושבעזרתו ניתן לבטא באופן ראוי את האישיות. מתוך ראיית המכלול שמתאפשרת על ידי אור התשובה, אדם רואה את אי־ההתאמה, העיוות של אישיותו ושל המציאות בה הוא נמצא. הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית היא כמו הסכם, החלטה על דרך של תיקון, מודעות וחשבון נפש שאדם עורך בינו לבין עצמו מתוך תפיסה כללית, המאפשרת לו להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו. החלטה זו כשלעצמה כבר מסירה את הכיעור שגורם החטא לאדם, אך במקום הכיעור לא נותר חלל ריק, אלא מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה. כאשר הקווים מתיישרים ואדם רואה כיצד כוחותיו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן ראוי, הוא מגלה את המציאות באופן אחר. היא כבר לא קודרת ומוגבלת, מתגלה בה היופי הראוי להיות.

כל עוד אדם לא שב בתשובה מחטאיו, הוא אזוק בכבלי החטא. רוח השטות שנכנסת בחוטא,[64] היא המחשבה שהעולם מוגבל באופן מוחלט ושהאדם משועבד באופן מוחלט, ואם ברצונו להשתחרר מן השעבוד עליו להמרות את הצו האלוהי. אלא שבכך הוא נעשה משועבד ליצרו. כאשר אדם מחליט לשוב בתשובה, הוא רואה בעולם פתח לאינסוף, אפשרות להיות בן־חורין ממגבלות העולם, שתלויה בקבלת הצו האלוהי. הוא מכיר בכך שיכולה להיות מציאות שבה יהיה נקי מעוונו, מאושר ושלם עם עצמו, גם אם לא התחיל בפועל בתהליך התשובה.

הרב קוק מציין שגילוי העולמות הוא דווקא בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ של החוטא. המקובלים מחלקים את אישיות האדם לכמה דרגות: בחטאים חמורים, דרגת הנפש נכרתת ממקורה ושוקעת בטומאה, הקשר הממשי עם המציאות מתעוות. אדם כבר פחות עדין ומאיר, ויותר מנצל, גס ומנותק. דרגת האישיות שמעל הנפש – הרוח, יכולה רק להיפגם ולהתקלקל על ידי חטא, אך לא להיכרת כמו הנפש. ההשפעה על הרוח ניכֶּרֶת במחשבות, יש עיוות מוסרי ותפיסתי, אידאי. ואילו הדרגה העליונה – הנשמה, רק מועמת, אורה נחלש בגלל החטא, אך היא עצמה נותרת כשהייתה. אדם פחות חש את השגחת ה', את נוכחותו במציאות (עי' ספר 'נפש החיים' א, יח-יט). לפי מידת חומרת החטא כך החסימה יותר קשה ועיוות המציאות חמור יותר. התשובה משיבה את הנפש למקורה, מתקנת את הקלקול שברוח, ומאפשרת לאורה של הנשמה לשוב ולהאיר לאדם – עד שהוא שוב רואה עולמות מלאים שהוסתרו בגלל חשכת החטא. אדם מגלה שיש לו כוחות יותר גדולים ממה שחשב שהיו לו, ואפשרויות רבות ושונות לפעול בעולם.

כָּל הַעֲבָרַת חֵטְא דּוֹמָה לַהֲסָרַת דָּבָר הַחוֹצֵץ מֵעַל הָעַיִן הָרוֹאָה, וְאֹפֶק־רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. בעל תשובה תופס את המציאות בפרופורציות נכונות יותר. הוא מתחבר שוב מחדש לאינסוף, המושג האלוהי כבר לא נתפס בעיניו באופן מנוכר, כמגביל ומאיים, אלא אדרבא – כמה שמאפשר לו להשתחרר מהמגבלות הקיימות בעולם. המציאות מתחדשת בהכרתו, כמו אצל אסיר שיצא מבית הכלא אל החיים החופשיים; עד כה היה יכול לראות את השמיים רק דרך סורגי התא הצר, מוגבל ומוקף ברוע, וכעת חומות הכלא שבנה לעצמו בחטאיו הולכים ונמוגים, הוא נעשה בן־חורין ויכול לפעול בעולם כאוות נפשו, לזרוע ולקצור, ליהנות מיפי הבריאה ולעצב אותה כרצונו.

אדם שחטא בחטאים כבדים או שהתרגל לחיים מלאי עוון, עלול להתייאש, לחוש שכבר אין לו תיקון ודרך מוצא. אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים,[65] עד אשר "קיצץ בנטיעות", ומאז נתכנה בפי חז"ל: "אחר" (חגיגה טו, א). אדם שמכחיש את האינסופיות האלוהית מכוּנה "כופר בעיקר", ואילו אלישע בן אבויה "קיצץ בנטיעות", כלומר – כפר בהשגחה, בהשפעה, הגיע למסקנה שהאלוהות אינה מתגלה בעולם. למסקנה זו הוא הגיע דווקא בגלל ההשגות הגבוהות אותן רכש בתפיסת גדולת ה'; לעומת הגודל האלוהי, העולם והאדם בקטנותם נראו כה חסרי ערך בעיניו, שלא היה שייך, לתפיסתו, שהא-ל האינסופי יתייחס אליהם. "אחר" נשאר עם כל ידיעותיו וחכמתו שהיו לו, ורבי מאיר תלמידו, בגודל אישיותו וכטובה עצומה לרבו החליט שהוא ממשיך ללמוד ממנו, ובכך נתן לו פתח מסוים לשוב. "אחר" לא הכיר בערכן של כל ידיעותיו, כי מבחינתו הכל בטל אל מול גדולת ה', ורבי מאיר ניסה לשנות את תפיסתו כשהראה לו שיש ערך גדול לידיעותיו, שלא יכול רבי מאיר לקבלן אלא ממנו.

בניגוד ל"אחר" שהתייאש מאפשרות התיקון,[66] חז"ל אומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א). "רחמים" מלשון רחם, מידת הרחמים מתייחסת גם לאדם מבוגר כמו אל תינוק מבחינה רוחנית, שזה עתה יצא מרחם אימו – מוחלים לו על התנהגותו משום שמכירים בכך שהוא עוד עתיד לגדול, להתעלות וללמוד להתנהג כראוי. כך מידת הרחמים חותרת תחת מדת הדין, ומושיעה גם את זה שלא ראוי מצד הדין לישועה. המדרש מספר שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, וכשראה שאין העולם עומד בה, שיתף את מידת הרחמים (בר"ר יב, טו) – הקשר שבין הקב"ה לעולם ולאדם מתקיים על ידי מידת הרחמים, שהיא למעלה ממידת הדין. משמעות המילה "רחמי" בארמית היא אהבה, ו"עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב), בזכות מדת הרחמים יש מקום להתפתחות ותשובה. התשובה ואפשרות התיקון באות מכוחה של מידת הרחמים; לא ויתור על המטרה העליונה, אך הנהגת העולם בתהליך מורכב, בו ישנן עליות וירידות. לכן מכוחה של מדת הרחמים אֹפֶק־רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. בניגוד לתפיסתו של "אחר", מתגלה שעל אף החטא וקטנותו של העולם, יש הצדקה וחשיבות לקיומו, כי יש לו תפקיד וערך עצום.

[64] סוטה ג, א: "ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

[65] רות רבה פרשה ו': "אמרו עליו על אלישע בן אבויה שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיוון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר-כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו…".

[66] חגיגה טו, א: "שאל 'אחר' את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, מאי דכתיב לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז? אמר לו – אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו, רבי עקיבא רבך לא אמר כך; אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם – אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו, אף אתה חזור בך! אמר לו, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים חוץ מאחר".