יקרת מכתבו הגיעני, וע"ד ששאל היות כי אביו יחי' לאי"ט, אין בכחו
להתפלל לפני העמוד כשיש לו יארצייט, ומע"כ יחי' בנו מתפלל
במקומו בתור שלוחו, האם יש לו דין קדימה על אחרים וכאלו אביו
בעצמו היה מתפלל או לא.
א) הנה בשו"ת רמ"א (סי' קי"ח) מבואר, דבן הבן אומר קדיש בשביל
זקנו ומשום דחייב גם בכבוד זקנו, אלא ששאר אבלים על אביו ואמו
יאמרו ב' קדישים, ובן הבן יאמר פעם אחת עיין שם, והובא בקצור
במג"א (סי' קל"ב סק"ב). נמצא דיש למע"כ נ"י זכות בשיעור שליש,
אף אם לא יהא בגדר שליח לאביו אלא מטעם בן הבן. ובאליה רבה
(או"ח סי' קל"ב דיני קדיש אות ט') הביא משו"ת בנימין זאב (סי' ר"א), דאף
היכי שיש אבלים על אב ואם, אינם יכולים למחות במי שאומר קדיש
בשליחותו של בן משום דשלוחו של אדם כמותו עיין שם. ומשמע
דהיכי שהוא שלוחו של הבן יש לו זכות גמור כמו לבן עצמו. וא"כ
בנדון דידן, אף אם מצד זקנו יש לו זכות רק בשליש, אבל מצד שלוחו
של אביו יש לו זכות שלימה כמו אביו.
ב) אולם בס' מטה אפרים (דיני קדיש יתום סעיף ט') כתב, דהיכי שאומר
קדיש בשליחותו של הבן, אין שאר האבלים יכולין לדחותו כיון שהוא
שליח הבן, ומ"מ נראה שיש לעשות פשר שלא יאמר רק חלק שליש
עכ"ד. והיינו משום דבהגהות אלף למטה שם (סק"י) פקפק על סברת
הבנימין זאב שכתב דשייך בזה שלוחו של אדם כמותו, דלא נהירא,
דאטו אם אחד יאמר לחבירו שיקרא קריאת שמע ויתפלל ויברך ברכת
המזון עבורו והוא ילך לו, פשיטא דלא יצא כלל, וכמש"כ בתוס' רי"ד
קידושין רפ"ב (מא א) דבמצוה שחל על גופו לא שייך שליחות. ושוב
כתב ליישב דברי הבנימין זאב, דלא דמי קדיש לבהמ"ז וקריאת שמע,
דבקדיש הטעם הוא משום דזכות הוא לאביו שיתקדש שם שמים על
ידי זרעו, וא"כ הוא הדין כשמתקדש ע"י שליח זרעו יש לו זכות בזה,
ומ"מ מסיק דשליח הבן יש לו זכות רק שליש משאר אבלים עיין שם
באריכות.
ג) ולענ"ד יתכן ליישב קושית המטה אפרים על הבנימין זאב - דעל
אמירת קדיש לא שייך שליחות משום דהוי מצוה שבגופו וכמו דלא
מהני שליחות בק"ש וברכת המזון ותפלה - ונראה עפ"י מה שכתב
הקצות החושן (סי' קפ"ב סק"א) הטעם דבמצוה שבגופו לא מהני
שליחות, דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא במידי דעשייה, דאז
הו"ל מעשה השליח כמעשה המשלח, אבל במידי דליכא עשייה לא
אמרינן שלוחו של אדם כמותו, וכמש"כ הרא"ש בנדרים (עב א) הטעם
דשמיעת האפוטרופוס לא הוי כשמיעת הבעל לענין הפרת נדרים,
דאע"פ שהבעל עשאו שליח להפר, מ"מ השמיעה דהוי מידי דממילא
לא שייך בה שליחות, ועל כן דוקא בשחיטת פסח וקידושין וגרושין
מהני שליחות, דמעשה השליח נחשב כאלו המשלח עצמו עשה את
המעשה, והוי כאלו הוא עצמו שחט וקידש וגירש, אבל בתפילין
כשהשליח מניח תפילין, הנחה זו שהיא עשייה חשוב באמת כאלו
עשאה המשלח דהא על מעשה שייך שליחות, אבל אכתי לא הניח
את התפילין על ראשו וזרועו של המשלח אלא על ראשו וזרועו של
השליח, דאין גוף השליח נעשה כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא
לא שייך שליחות, ומשו"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו"ל עשיית
השליח כעשיית המשלח, מ"מ כיון דגופו של השליח לא הוי כגופו של
המשלח נמצא שלא עשה מעשה בגופו של המשלח אלא בגופו של
השליח, אבל בפסח וקידושין וגירושין, הנה שחיטת הפסח ומעשה
הקידושין והגירושין הוי כאלו עשאו המשלח והרי נגמר המעשה עיין
שם. ומבואר מזה, דגם במצוה שבגופו מתייחס המעשה אל המשלח
וכאלו עשאו המשלח בעצמו, והא דלא יצא המשלח, היינו משום דהוי
כאלו הניח את התפילין על ראשו וזרועו של השליח, דאע"ג דמעשה
ההנחה נעשה על ידי המשלח, אבל המשלח הניח את התפילין על
ראשו של השליח, והרי בעינן שיניח את התפילין על ראשו של עצמו.
ומעתה כשעושה שליח להתפלל ולברך, הוי ליה כאלו המשלח מתפלל
ומברך בפיו של השליח, ועל כן לא יצא כשעושה שליח לקרוא את
שמע או להתפלל או לברך ברכת המזון, דהתורה חייבתו שיאמר
קריאת שמע ויתפלל ויברך בפיו של עצמו ולא בפיו של שלוחו.
ד) ומעתה נראה, דכשעושה שליח לומר קדיש, נהי דהוי כאלו המשלח
אומר קדיש בפיו של השליח, מכל מקום איכא זכות בזה גם להמשלח,
כיון דהוא הוא האומר את הקדיש, ודוקא בקריאת שמע ותפלה וברכת
המזון לא מהני שליחות, דודאי דלענין לצאת ידי חובת ק"ש ותפלה
וברכת המזון לא סגי אם יאמר הברכות והתפלות בפיו של השליח,
אלא דדינא הוא שצריך לאומרם בפיו של עצמו, אבל אמירת הקדיש
שתועלתו היא משום שעושה מצוה וזוהי זכות לאביו, וכמש"כ בתשו'
בנימין זאב שם (סי' ר"א) "דזה הקדיש אינו מצד קורבה, אלא משום
שהבן הוא כל כך ישר עד שמתקדש שם שמים על ידו, ועל כן הבן
מזכה האב שזכה ויצא ממנו זרע שמתקדש שם שמים על ידו", א"כ
אף כשאומר קדיש על ידי פיו של שלוחו, הוי גם כן זכות לאביו, כיון
דעכ"פ הבן המשלח גרם שיתקדש שם שמים, דאי לאו שעושה שליח
לאמירת קדיש ליכא קידוש שם שמים. ואף על גב דלענין תפלות
וברכות לא יצא ידי חובתו בכהאי גוונא, כיון דבעינן שיאמר את
התפלות והברכות בפיו של עצמו, מ"מ לענין קדיש, דשם ליכא ענין
של חיוב לצאת ידי מצוה, אלא דענינו רק שתיעשה מצוה של קידוש
שם שמים, וזוהי זכות לאביו הנפטר, א"כ גם היכי שהוא מקדש שם
שמים בפיו של השליח הוי ג"כ זכות, ואף דאין יוצאין ידי חובת תפלה
וברכה בכהאי גוונא, זכות מיהת הוי, ושפיר שייך גם בזה שלוחו של
אדם כמותו. כן נראה לענ"ד ליישב דברי הבנימין זאב ז"ל. ובאמת כל
זה נכלל בדברי האלף למטה הנ"ל, שבקדיש שמתקדש ש"ש על ידי
שליח זרעו יש לו זכות בזה.
ה) ובעיקר דברי הקצה"ח ז"ל (סי' קפ"ב), דבמצוה שבגופו לא שייך
שליחות משום דהוי כעושה מצוה בגופו של השליח והוי מידי דממילא
דלא שייך ביה שליחות, מצינו בזה סתירה בדברי הקצה"ח ז"ל עצמו
לקמן (סי' שפ"ב סק"א), שכתב בטעם דלא מהני שליחות במילה, וכתב
על פי דברי התוס' רי"ד קדושין (מא א) דבמצוה שבגופו לא מהני
שליחות עיין שם, וקשה דלפי דברי הקצה"ח עצמו לעיל (סי' קפ"ח)
שפיר מועיל שליחות במילה, דמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח
והוי כאלו המשלח עצמו מל את הבן וצ"ע. ועיין באלף למטה שם
מה שהאריך בזה. ועיין בזה בס' נתן פריו עמ"ס נדרים (עב א) ואכמ"ל.
ו) ומעתה יוצא, דהיכי שנעשה שליח לומר קדיש, יש לו זכות שלימה
לדעת שו"ת בנימין זאב. ואף לדעת המטה אפרים דבשליח אין לו אלא
חלק שליש, מכל מקום בנדון דידן יש למע"כ נ"י זכות נוסף מצד זקנו,
דהא גם בבן הבן איכא זכות חלק שליש וכמבואר בשו"ת הרמ"א הנ"ל.
וכיון דאתי עלה משום שני צדדים, דהיינו משום זקנו ומשום שליח
הבן, א"כ יש לו זכות כמו שאר החיובים. כלומר שיש לו עכ"פ חצי
זכות, דהיינו לא פחות מזכות שיש להחיוב השני, שגם להשני איכא
חצי זכות, דכיון דבסך הכל יש שני חיובים א"כ לכל אחד מגיע חצי
זכות. ואם יש ג' חיובים מגיע לכל אחד שליש חיוב. ואין לומר דממה
נפשך, דאם הוי שליח אביו א"כ אין לו זכות של זקנו - דהא ליכא זכות
עבור זקנו אלא היכא דליכא בן, אבל בדאיכא בן או ששליח הבן אומר
קדיש אז ליכא זכות להנכד עבור זקנו - וא"כ בנדון דידן ליכא אלא
שליש זכות לדעת המטה אפרים. ברם נראה דזה אינו, דלדעת המטה
אפרים שאין להשליח אלא שליש זכות, נמצא דהוי כאלו הבן אינו יכול
לומר קדיש בשלימות, שהרי חסר לו מזכות זו מה שיש לשאר אבלים
זכות יותר משליש, שהרי לא נתנו לשליחו אלא שליש אחד וחסרים
לו השאר, ונמצא דלגבי הזכות שהוא יותר מן השליש הוי כאלו ליכא
בן, ואז ממילא מתעוררת זכות הנכד עבור זקנו בתורת בן הבן, דהא
היכי דליכא בן איכא זכות להנכד. ומעתה יוצא דבנדון דידן יש להנכד
זכות שלימה, או משום דנקטינן כהבנימין זאב דשלוחו של אדם כמותו
והוי כאביו ממש ויש לו זכות שלימה, ואם ננקוט כהמטה אפרים
דבתור שליח אין לו שליש, נמצא דחסר לאביו זכות מה שהוא יותר מן
השליש, והוי ליה לענין כזה כאלו ליתא לאביו כאן, וממילא יש להנכד
זכות גם על היותרת מן השליש, כמו שאר אבלים, דהרי היכי דליכא
אב איכא זכות להנכד ודו"ק. ונמצא דבנדון שאלתנו יש למע"כ זכות
שלימה לקדיש ותפלה כמו שאר חיובים. והנלע"ד כתבתי.
ז) שבתי והתבוננתי דזכותו של הנכד היא פחותה מזכות אבל אחר,
דאף דהנכד אתי עלה מצד שני זכותים, דהיינו בתורת שליח ובתורת
בן הבן, מכל מקום כל אחת משתי הזכותים האלו אינם נותנים לו אלא
שליש אחד, דהא מצד בן הבן ליכא אלא שליש וכתשו' הרמ"א, ומצד
שליח אביו ליכא אלא שליש לדעת המטה אפרים, ונמצא דבסך הכל
יש לו שני שלישי זכותים, ואילו אבל אחר יש לו זכות שלימה, והשתא
כשבאים להתחלק, זה בא מכח זכות שלימה וזה בא מכח שני שלישי
זכותים, א"כ זה שבא מכח זכות שלימה יש לו יותר, וכמבואר במשנה
בבא מציעא (ב א) זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל
שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ופירש"י דזה שאומר חציה שלי מודה
הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך נוטל כל אחד
חציה של חצי עיין שם. והכי נמי מכיון שלנכד יש רק זכות של שני
שלישים, נמצא דהשליש השלישי שייך בודאי להאבל האחר ועל זה
ליכא חלוקה, ולא נשאר לחלק אלא שני שלישים, וא"כ נותנים להנכד
שליש אחד ולאבל האחר שליש, ונמצא שהאבל האחר מקבל בסך
הכל שני שלישים והנכד שליש אחד. ומ"מ כיון דלדעת שו"ת בנימין
זאב יש לשליח זכות שלימה, יש לעשות פשר וליתן להנכד יותר
משליש ופחות מחצי. (שו"ת להורות נתן חלק ח סימן א)