א׳:ט״ז
חיי האדם
״החיים המה צרה?! – לא! – הצרה היא החיים״. זה היה פיתגמו של הפילוסוף דיאגנס הידוע, ואומנם, היה הוא פילוסוף משונה ופרדוכסלי; ברם, בפיתגמו זה יש הרבה מן האמת. כי מה הוא עניין החיים בכלל, אם לא מעין הרדיפה אחרי הצל – ״כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ״ (איוב ח, ט). וכשאתה רודף אחרי צלך, ברגע שמגיע אתה אל המטרה, ואתה ממשמש אותו, את הצל, בידך – נעלם הצל לגמרי. לא רק ״הרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו״, אך הוא הדין ביחס לכל המטרות שאדם רודף אחריהן.
האדם הוא בעל מחשבות תמיד, יען כי בעל דאגה הוא תמיד. ולכשדאגה אחת נעלמת ממנו – מתעוררת בו באותו הרגע דאגה חדשה, וכך בלי קץ ובלי גבול. אדם שאין לו כלל דאגה בחיים – חסר לו עיקר תוכן החיים, כי החיים בכלל המה אוצר של המון תקלות, איחולים וסיכויים שונים, המתערבים זה בזה, ואחד נכנס לתחומו של חבירו. למי שאין לו דאגה כלל בחיים – היינו: שאינו זקוק כלל לתקוות – אם כן, למה לו חיים?
והחיים בכלל – לא חל בהם לא עבר, לא הווה ולא עתיד. העבר – הרי כבר עבר הוא ובטל מן העולם; ההווה איננו ולא כלום, הוא, באמת, אין ואפס, ביטוי הבא כדי לשבר את האוזן. כי מתי אפשר לחשוב את הרגע להווה? – טרם יבוא הוא בבחינת עתיד, וכשהוא בא – הופך עבר; והעתיד – הרי עדיין לא בא. ובכן, על איזה רגע חלים החיים? – אמור מעתה שכל החיים המה ברגע המיועד, בעתיד המקווה. כל תוכן החיים הוא בחינת תלוי ועומד. למי שאין דאגה במציאות כלל, אף בבחינה כלשהיא, הרי אין לו תקווה ואין לו סיכוי, והוא אינו יושב ומצפה כלל ואינו תלוי ועומד; הרי אצלו נפסק הקשר בין רגע לרגע ומתבטל המרכז של ה״אני״ שבאדם, וזהו שאמרו (משנה כתובות ה, ה): ״הבטלה מביאה לידי שיעמום״; וב״בטלה״ בוודאי כוונו גם לבטלת הדאגה. לכן, במובן ידוע צודק דיאגנס – שלא רק שהחיים המה צרה, אך הצרה היא־היא החיים.
מספרים על אלכסנדר מוקדון, שחכמי דורו שאלוהו, בשעה שהלך לכבוש ממלכות שונות בזו אחר זו, ובכל אשר פנה הצליח: מה תעשה אחרי שתכבוש את כל מלכי המזרח? – וענה, כי אז ילך לכבוש את כל מלכי המערב. – ואחרי כך במה תתעסק? – אשב על כסא ממלכתי במנוחה שלימה. ובכן, שאלוהו שוב: אם כל מטרתך היא הישיבה במנוחה, הרי תוכל מיד להגיע למטרה; כי מי יפריע את מנוחתך, אם תרצה בכך עכשיו?
אכן, באמת רימה אותם אלכסנדר מוקדון בתשובתו. כי איש כמוהו אינו לוחם בשביל שיוכל לשבת אחרי כך במנוחה, אלא להיפך – הוא ישוב רגע במנוחה, כדי שתהיה ביכולתו להילחם אחר כך.
ולא רק אלכסנדר מוקדון, אך כל בני תמותה כך. האדם עמל בחיים – לא בשביל המנוחה אחר כך – אלא להיפך! נח הוא מעט, כדי שיוכל להמשיך לעמול. המטרה היא – העמל והיגיעה, והמנוחה – רק אמצעי לתכלית. ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ – שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״ (קהלת א, ג) – היתרון והתכלית בזה – ״שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״.
לא לחינם נקרא האדם ״הולך״, אף על פי שאינו הולך תמיד, ולפעמים יושב הוא וגם ישן. אך גם הישיבה והשינה הן לשם ההליכה. וזהו שאמרו חז״ל (מועד קטן כט, א):
הנפטר מן המת, לא יאמר לו: ״לך לשלום״ – אלא: ״לך בשלום״.
הנפטר מן החי, לא יאמר לו: ״לך בשלום״ – אלא: ״לך לשלום״.
כי שלום המורה על שלווה ומנוחה שלימה אין כלל בחיים. ומי שהגיע לכך – הנהו לא מעלמא הדין. זוהי לא ברכה אך קללה, האסון היותר גדול בחיים. ומה יש בחיים? – רק ה״לשלום״, שלום עם ל׳ היחס. בחיים יש רק הרדיפה אחרי השלום, הרדיפה אחרי השלווה ואחרי האושר; והגירוי שיש ברדיפה זו – זהו תענוג החיים.
לפי שיטת הרמב״ם ושאר חכמינו הראשונים, הנה גם הזמן הוא נברא ככל הברואים שבעולמות העליונים והתחתונים. וכבר נרמז זה במדרש רבה בראשית (ג, ז): ״׳יהי ערב׳ אין כתיב כאן, אלא: ׳ויהי ערב׳ – מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן״. ובכן, סדר הזמנים הוא ברייה בפני עצמה. וככל הברואים שיש בהם לידה ופטירה, חיים ומוות – גם הזמן, כבריאה מיוחדה, אינו יוצא מכלל זה. ההווה הוא החיים, והעבר הוא המיתה. כל רגע ורגע כשהוא נעשה להווה – זוהי לידתו, וכשאותו רגע נעשה לעבר – זוהי פטירתו. העבר וההווה באים כמעט בבת־אחת ממש, שכל רגע ורגע סמוך להיותו להווה – הרי הופך הוא עבר. אנחנו מחלקים את הזמנים לרגעים, כי הרגע הוא הזמן המינימלי שלנו. אבל באמת, הלוא כל רגע ורגע מתחלק לרבבות חלקים, שאין להם שיעור, הרי שהמיתה והלידה של הזמן באות כמעט בבת־אחת.
״אדם, אם בן שנה יהיה, ואם בן אלף שנה יהיה – מה יתרון לו, כלא היה יהיה״. מ״השקרים המוסכמים״ – אם אומרים אנו על פלוני בן אלמוני, שזכה הוא לאריכות ימים, או כשאומרים על איזה נפטר, שאין לבכות יותר מדאי על פטירתו, מאחרי שזקן הוא בן צ׳ או בן ק׳ שנה. כי, באמת, לא קרה מעולם, שאדם יאריך ימים, אף לא – רגעים. כי כל אדם אינו מאריך יותר מרגע אחד. כל אדם בעת פטירתו בן רגע אחד הוא; או יותר נכון: חלק מרגע. כי כל רגע ורגע וכל חלק מינימלי מאותו רגע, עד כמה שניתן הוא להתחלק, עבר ובטל הוא מן העולם סמוך לביאתו. בעת פטירתו, הרי לא נשאר לאדם אלא אותו החלק המצומצם של הרגע האחרון בלבד, ונפטר אדם בן־רגע, ועוד פחות מרגע!
משל, למה הדבר דומה? – לכלי בלי שוליים, העומד תחת גשם דולף ונוזל, שאם גם מליוני טיפות תעבורנה דרך הכלי, אי־אפשר לומר, שהכלי החזיק יותר מטיפה אחת, מאחרי שכל טיפה וטיפה ביאתה לתוך הכלי ויציאתה באות כאחת. גם המשל הזה בא, כדי לשבר את האוזן בלבד, כי סוף־סוף במשל זה מן הביאה ועד היציאה יהא רווח של זמן, בעוד שבנמשל אין בין הביאה ליציאה כמעט ולא כלום...
״אדם, אם בן שנה יהיה ואם בן אלף שנה...״ – אין כלל במציאות עלי האדמה, בזמן הזה, ואף לא בזמנים שקדמונו או שיבואו אחרינו, אדם בן אלף שנה. אך יש רק בני רגע, כל אדם בעל חרושת של זמנים הוא, ותפקידו – להפוך את הווהו לעבר, ובשעת המיתה נשאר לו רק חומר של חלק מינימלי של רגע, שעדיין לא נעבד על ידו, וזהו חלקו מכל עמלו.
״והימים הראשונים יפלו״ – והוא הדין, לא רק בנזיר שקיבל עליו נזירות טהרה ונטמא באמצע ימי נזירותו, ונופלים כל ימי הטהרה שסיפר וצריך למנות הכל מחדש – אך גם ביחס לכל אדם; הסתירה באה ממילא על ידי הזמן, הגורם שהימים הראשונים יפלו. ולא רק הימים הראשונים, אך גם ביום האחרון לחייו – השעות הראשונות תפולנה, הרגעים הראשונים יפלו. אף הרגע האחרון מתחלק לכמה חלקים מינימליים, בלי גבול ובלי מספר, וכל חלק וחלק נופל, עד שנשאר רק החלק האחרון. רוצה הוא וצריך להתחיל הכל מחדש, להתחיל למנות שוב את הימים והשנים, אבל אז בא מלאך המוות ואומר לו: דייך!
דין הוא שנברך ברכת ״מחייה מתים״, לכשרואים אנו את חברנו אחרי שלא ראינוהו זמן רב, אף על פי שיודעים אנו היטב, כי זהו חברנו מאז ומקדמת אדם ואדם, הנה, בכל רגע ורגע הוא מת, ובכל רגע ורגע הוא נולד כברייה חדשה. את הברכה הזאת צריכים אנו לברך – לא רק על הפגישה בחברינו שלא ראינום זה כמה – אך גם על הפגישה עם עצמנו גופא, כי אחרי שכולנו סרים למשמעת הזמן וחיינו עלי אדמות המה חיים זמניים, הרי ״דיו לבוא מן הדין להיות כנידון״. כל רגע ורגע הוא לידה ופטירה, חיים ומוות בבת אחת.
תאמרו, שהרגשת ה״אני״ שבאדם, היא הדבר המאחד את העבר, ההווה והעתיד ביחד, ומחטיב לחטיבה אחת את התמול והשלשום עם המחר והמחרתיים. אבל באמת, גם ה״אני״ גופא תלוי בזמן, ומרגע לרגע הוא מתחלף. כי אי־אפשר לו, לאדם, שיהיה במצב נפשי אחד בשני רגעים. נשמתו של אדם בית קבול היא להמון רעיונות, מחשבות והרהורים שונים, המתערבים ומתנגשים אלו עם אלו, הנכנסים אחד לתחומו של חבירו, בלי לשאול רשות מ״בעל המחשבות״ – לא על כניסתם, ולא על יציאתם, ו״כבולעם כך פולטם״. כשם שאין ידוע לו מאין באו, כך נעלם ממנו לאן הלכו; ובכל רגע ורגע מחנה רב של פירורי הרהורים, פיצולי מחשבות וקטעי רעיונות נפרדים ממנו, ובמקומם בא מחנה אחר. גם אם יכפות האדם את כוח מחשבתו, ויבלום את בית קבולם של רעיונותיו והרהוריו לבלי יכנס שמה מאומה, ולא ישייר בקרבו אלא את הרגשת ה״אני״ בלבד, הרי שוב ייבדל רגע ההווה מרגע העבר בזה, שרשמי הזיכרון מהרגע העבר נקלטו במוחו.
בקיצור – בכל רגע ורגע, ובכל החלקים שאפשר לרגע להתחלק להם, נמצא האדם במצב נפשי אחר, והרגשת ״אני״ אחרת מפעמת בקרבו. באופן, שעל האדם לא לפסוק מלומר בלי הרף, בכל ימי חייו, לרבות את הלילות: ״ברוך מחיה מתים!״.
״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב, יז) – גזר השי״ת על אדם הראשון. בכל זאת מספרת לנו התורה אחרי כך (שם ה, ג-ה): ״וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת – שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת...״ – ואין בזה שום סתירה! ואף אם היה מאריך ימים עוד כפליים מזה, גם אז ״משנה לא זזה ממקומה״, שנתקיימה בו הגזרה של ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.
באמת, יש רק חיים נצחיים, ואם אינם ״נצחיים״ – אינם ״חיים״ כלל. אך יש מיתה אריכתא או מיתה קצרה. וההבדל בין זמן מועט לזמן מרובה איננו הבדל בחיים, אך ההבדל היא בהמשכת המיתה, כלומר – כמה זמן נמשכת המיתה.
ההבדל בין חיים נצחיים לחיים זמניים הוא בזה, שבחיים נצחיים אין עבר ואין עתיד – אלא הכל הווה. כמו שפירשו את המאמר ״הכל צפוי והרשות נתונה״ (אבות ג, טו), הבא לתרץ את הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה. כי מאחרי ש״הכל צפוי״, שלפני ד׳ הנצחי הכל הוא הווה, ממילא – ״הרשות נתונה״ – יש בחירה לאדם, ואין ידיעתו של השי״ת מכריחתו כלל לכך, כשם שאין ראייתנו וידיעתנו מכריחות בני אדם למעשיהם בהווה.
בקיצור – רק בנצחיות, שאין בה עבר – יש חיים. ברם, בתחום הזמניות, שבו החיים הם בחינת ו׳ המהפכת מעתיד לעבר – יש רק מיתה, הנמשכת זמן מרובה יותר או זמן מועט יותר. אם אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה, פירוש הדבר שמיתתו נמשכה זמן רב כזה.
בחיים נצחיים – העבר, ההווה והעתיד מקופלים ומצומדים יחד. אבל בחיים זמניים – הרי יש ״פסיקתא״ בין רגע לרגע, כמו הצלילים של מורה השעות, שכל צליל וצליל עובר ובטל מן העולם, ובאחרונה נשאר רק הצליל האחרון. וכך הם חיי האדם.
ותמוה! – מעולם לא היו כל־כך אמצעים לרוב, להביא אורה ושמחה לבני אדם, כמו בימינו עכשיו, שמשעה לשעה מתרבים המה בתי העונג והשעשועים, שכולם עשויים להרחיב את דעתו של אדם – ולמרות כל אלה, אין אורה ושמחה בחיים, ודעתנו אינה מתרחבת, אלא, להיפך, מתקצרת יותר ויותר, מדוע?
רגילים באמריקה לומר: ״אנחנו עושים חיים״. אך דא עקא, כי לא חיים עושים אנו – אך מוות! האדם נמצא כל ימיו בבית הקברות, ותפקידו הוא – לא רק לחפור קברים – אך להיות בעצמו מלאך המוות, להמית ולא להחיות; ובכל מקום שהוא פונה – מוקף הוא פגרים מתים, מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומאחור. כל אדם הוא בעל בית חרושת, שתפקידו הוא להפוך החיים לפגרים מתים.
הנעליים שעל רגליך, הכובע שעל ראשך והבגדים שעל גופך – כולם המה עדים כשרים ונאמנים שמלאך המוות אתה; על ידך הומתו כמה נפשות חיות, ובעורם ובצמרם אתה משתמש להנאתך ולתענוגך. הינך מתבייש כאדם הראשון מפני מערומיך, ועל כן לוקח אתה את נפשם של חיות, בהמות ועופות – ואתה מתפאר ומתגאה בזה!
יש אצלנו חברים לחברת ״צער בעלי חיים״, וצמחונים שאינם אוכלים בשר, אך צמחים ופירות בלבד. אבל גם אלה שוכחים, שלא רק בעל החיים הוא חי, אך גם עץ השדה חי הוא – ״כי האדם עץ השדה״; וגם לכל עשב ועשב שעל האדמה יש חיוּת ומלאך, שאומר לו: גדל! (בראשית רבה י, ו) כשהפרי הוא על העץ, יש לו, להפרי, חיוּת; וכשהעשב הוא במקום גידולו – הנהו יונק ממקום חיותו, וכשאתה עוקר את כל אלה מגידולם – הנך מלאך המוות!
וגם למים יש חיוּת – ״מים חיים״. וכשאתה ממלא כוס מים מהמעין החי, והנך מערה אותה אל פיך – הרי ברגע זה נעשה אתה שוב למלאך המוות! והבית גופא, שהינך יושב בו, הנה כולו, מן הרצפה עד התקרה, אומר לך: מות תמות! כולו מלא אוויר של פגרים מתים. והכרים, שמתחת לראשך והכסת, המכסה את גופך בלילה, מהיכן באים אלה אם לא מהמתים...
בקיצור – האדם, מיום צאתו מבטן אמו, ועד יום מותו, עוסק הוא בנטילת נשמה של אחרים, והוא נושם לקרבו רק אוויר של בית הקברות, אוויר של פגרים מתים. ו״מה לכהן בבית הקברות״? ומה לאור השמחה בבית הקברות? – הלוא כל אלו המה תרתי דסתרי!
״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״ (דברים ל, טו) – וכשכל חיי האדם רק מוות הינם, הרי הרע כרוך בזה ממילא, וכל ההמצאות של מיני תענוגים שונים, וכל התחבולות להביא אורה לעולם – לחינם הם, ללא הועיל, כי אין אורה ואין שמחה.
אם חז״ל אמרו: ״רשעים בחייהם קרויים מתים״ (על פי ברכות יח, ב), אין בזה רק מליצה בעלמא – אלא זוהי המציאות, מציאות החיים, שכל עיקרם, אינם אלא מיתה אריכתא! האדם מת וממית גם אחרים; הוא קברנם של אחרים וביחד עם זה מקבר הוא גם את עצמו. הוא מקיים תמיד, בכל ימי חייו, את המצוה שנאמרה לאדם הראשון – ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״. בכל מה שהוא מכניס לתוך פיו עושה הוא את שליחותו של מלאך המוות.
בקיצור – תוכן החיים החילוניים – מוות, ותוכן יישובו של עולם – בית הקברות.
ואם יש אורה ושמחה בעולם, הלא הן רק לצדיקים ולישרי לב – ״אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה״ (תהלים צז, יא), מפני שאלה אינם במדרגה של ״וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ״ (במדבר ו, יב), אלא במדריגה אחרת לגמרי, במדרגה של ״וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים״ (איוב לח, כא).
